הבלוג של לוסי

נורמות חברתיות בתוכניות ריאליטי פתרונות שווא: מה שהריאליטי מלמד אותנו על החיים, כמו: מה לאכול, כיצד להרזות, איך לדבר ולהתנהג, איך להיראות, איך להסתכל על העולם, איך ללמוד, איך לגדל ילדים, איך לנהל זוגיות, איך להתמודד עם קשיים ועוד. כתוצאה מכך, אנשים עלולים לחשוב שהשינויים שקורים בתוכניות הריאליטי במהירות לא מציאותית יכולים לקרות במציאות גם להם באותה מהירות מה שמהווה "מתכון לאסון", יגרום לכישלון, אכזבה ונזק לתחושת המסוגלות של אנשים. דוגמא: אלימות: כאשר צופים באלימות המתרחשת בתוכניות הריאליטי מפנימים התנהגויות אלימות אלה ועלולים ליישם אותם בחיים שלנו ואף לראות באנשים בחיינו מתחרים שלנו. כמו למשל: אלימות פיזית, אלימות מילולית, לרכל, מניפולציה נגד משתתפים אחרים, רמאות ועוד. דוגמא: ניצול:  תוכניות הריאליטי משרתות את הצרכים של הקפיטליזם בעולם הדיגיטלי, ז'אנר זה נוצר כדי לשכנע אנשים שחשיפה וויתור על הפרטיות הם הדרך להצלחה, לעושר ולאושר (להיות סלב הוא הצלחה בחיים). דוגמא: לא מוסרי: ישנם רגשות אנושיים כמו בכי, תסכול, ייאוש, כעס ועוד. תוכניות הריאליטי ...

                  ריאליטי א. ייצוג- התקשורת מראה אנשים, קבוצות,חפצים,ארועים או מצבים בצורה שטחית, מוגבלת ולא מעמיקה מפני שאין ביכולתה להראות אותם מכל הזוויות ונקודות המבט. ייצוג מהטקסט- בתוכניות ריאלטי ברוב המקרים ילהקו גברים ערבים אשר הערביות שבהם לא מובהקת ויעדיפו נוצרים על פני מוסלמים מפני שהם מאיימים פחות כתפיסה חברתית, זוהי הכללה שכל המוסלמים מאיימים יותר מהערבים הנוצרים ובתכניות ריאליטי בוחרים להראות זאת כך ולא מנקודת מבט אחרת, וישנן כאלה. ב.רב-תרבותיות- ישנם כמה תרבויות בחרה אחת אשר מגלות סובלנות וכבוד הדדי ומקיימות דיאלוג תוך שמירה על ערכים אלו, כל אחת מהתרבויות שומרת על מנהגיה, מסורותיה, אוכל מסורתי, שפה, מוזיקה וכו' ובתקשורת כל אחת מהן מוצגת בצורה שווה, ללא כל הבדל מעמדים והתעלות אחת על פני השנייה. רב-תרבותיות בטקסט- בתכנית ריאליטי ישנם משתתפים ממגוון מגזרים ותרבויות אשר מנהלים דיאלוגים ביניהם ומבלים לאורך כל ההשתתפות בתכנית יחדיו, כמו: מזרחים, אשכנזים, ערבים ועוד. ג.  https://www.youtube.com/watch?v=lH__jBMnGxc הקט...

1.נקודת המבט של הבמאי: הוא בעד התלמידים, לא מפיל את אשמת כשלונותיהם עליהם אלא על נסיבות חייהם ועל עברם. הוא נגד מערכת החינוך כולה, מפיל חלק גדול מהאשמה על מערכת החינוך כולה (אופי בתי הספר הקודמים, היחס של המורים הקודמים אליהם). טענתו העיקרית היא שאם התלמידים מספיק ירצו להצליח, יעבדו קשה למען זה ויקחו את עצמם בידיים, הם אכן יצליחו להשיג את מטרתם, גם אם אחרים (כולל מורים) , לא האמינו בהם, הם עדיין מסוגלים להצליח, כל עוד לא יוותרו. כאשר מורים מראים כלפי התלמידים שלהם תמיכה, הערכה, אהבה, אמונה בהם, מעודדים אותם, נותנים להם יחס אישי, נקשרים אליהם, גורמים להם להאמין בעצמם ומלווים אותם לאורך כל הדרך, הסיכויים של התלמידים להצליח עולים בצורה משמעותית ביותר ( אפילו מ- 0% ל- 100% ). אבל סופו של דבר לאחר כל המאמצים/מכשולים שהמורים סיפקו עבורם, הם מחליטים מה יעלה בגורלם, הכל תלוי בתלמיד בעצמו וברצונו להצליח, לא בחוכמתו,עברו או התנהגותו. בנוסף הבמאי מעביר ביקורת על עולם המורים וההורים, שחלקם לא מאמינים בילדם ותלמידם, יותר מכך, גורמים להם להרגיש נחותים וחסרי יכולת, מעליבים אותם, לא מראים כלפיה...